Socorro!!! (הצילו)

מ"סוקורו" אני צורחת בהיסטריה. מילה שנקלטה בראשי מתוכנית הילדים או המבוגרים האינפנטילים "בוב-ספוג" או יותר נכון בגרסה הספרדית "בוב-אספונחה".

אני יודעת שזה אולי נשמע כמו התחלה של בדיחה אבל זה ממש לא היה מצחיק כי הסיבה שצעקתי "הצילו" בספרדית היא מכיוון שהבת הקטנה שלי נחנקה באותו הרגע.

גרנו אז בברצלונה, הורים צעירים לשתי קטנטנות, רילוקיישן בראשות טבע ולא הגנים.

אני מתפקדת כאם חד הורית נשואה (אגב הקומבינציה הגרועה ביותר לטעמי מכל הסטטוסים הקיימים).

הוא היה בדרכו חזרה הביתה לאחר נסיעת עבודה במזרח הרחוק. בדיוק נחת בגרמניה מטיסת קונקשן. הכל היה בסדר באותו הרגע. כבר ערב, הנה עוד שניה הוא בבית אחרי כמעט שבועיים שלא היה ואני מאפשרת לבנות הנרגשות להישאר ערות למשיח בדמות אבא שיבוא.

אני מתיישבת לשיחת סקייפ עם המשפחה , כך נראו הקשרים המשפחתיים שנאלצתי להסתפק בהם תקופה ארוכה. סופגת ניחוחות של בית, אמא שלי ואחותי שם מעבר למסך. ליה בחדר שלה משחקת ויהלי זוחלת לי בין הרגליים.

ואז זה קרה.

היד הקטנה שלה תפסה לי את הרגל, הפרצוף שלה הכחיל והקול שלא בקע מגרונה זעק בשקט תהומי "מאמה".

אני קופצת מהכסא, עיניי נפערות, כאילו שאם אפתח אותן יותר חזק אבין מה קרה.

והיא, ממשיכה בקריאות בלתי נשמעות אותן אני מבינה רק מתזוזת שפתיה: "מאמה", מאמה".

והמבט הזה שלה, מבט שאני לא רוצה לזכור.

אני תופסת אותה במהירות ומבצעת היימליך כמו שלמדתי בקורס מ"כיות.

לפחות שתהיה הצדקה לשירות הצבאי שלי. שמשהו טוב סופסוף יצא מהתקופה המיליטנטית הזאת. תנסי עוד פעם, תלחצי יותר חזק, אל תדאגי את לא תשברי לה את הצלעות, תנסי שוב.

כששום דבר לא קורה וצבע העור שלה מתחלף, אני מגלגלת בראשי מה אני עושה עכשיו ומה קיבינימאט ה 911 שלהם? אולי זה ה 101 שלנו? ואני מחליטה לפתוח את הדלת ולצרוח "סוקורו".

וכששום דבר גם מזה לא קורה, אני מחליטה בהחלטה אולי חסרת אחריות אבל הכי מתפקדת שיכולתי באותו רגע, לנסוע לבית חולים שידעתי שנמצא 5 דק' ממני.

"ליה מיד לרכב" אני צועקת לה.

"עכשיו" ואפילו לא שמתי לב אם היא לבושה או נעולה.

אני טורקת את הדלת ומשאירה את אמא שלי ואחותי במבטי אימה דבוקות למסך.

לרגע אני חושבת לנהוג כשהיא בידיי אבל אני מחליטה לקשור אותה לכסא הבטיחות.

"ליה את לא מפסיקה לדבר אליה" אני מצווה עליה.

"את חייבת לדבר איתה בלי הפסקה" אני צועקת לאויר בעודי נוהגת אותנו בנסיעה מלאה בבמפרים.

אני שומעת שיש שם עוד נתיב של אויר חנוק שמתקשה לצאת ולהיכנס , אבל הוא עוד שם. כל במפר כזה בכביש יכול לשנות את תמונת המצב.

"ליה אל תפסיקי לדבר אליה, את שומעת?" שלא יגמר החמצן שזורם למח שלה, שהיא לא תיכנע לדבר הבלתי נסבל הזה והכל יעצר.

"אל תפסיקי לדבר אליה" שוב אני אומרת באובססיביות.

אני עוצרת בפתח חדר המיון וצועקת "אורחנטה", אז אורחנטה". (דחוף)

5 שעות של המתנה כשיהלי בידיי ואני שומעת אותה מצפצפת.

"פור פאבור" (בבקשה) שמישהו יעזור לי כבר ויסביר לי מה קורה פה.

אבל הם בקצב הספרדי שלהם , מה שלא יקרה היום יקרה מניינה (מחר)

אני בלחץ אטומי והם עם ה "נו פאסה נאדה" שלהם (לא קרה כלום) וה"טרנקילו" (תירגעי).

אבל כן קרה משהו והפעם זה חמור, תתעוררו על החיים שלכם. אני לא מבינה פה כלום.

והבעל מי יודע מה איתו? ינחת לבית ריק.

ואמא ואחותי איך השארתי אותן שם דבוקות למסך.

אבל אני לא מסוגלת להתקשר לאף אחד או לעדכן מה קורה, אני במשימה של החיים שלי או יותר נכון של החיים שלה.

היא על הידיים שלי, מחרחרת ואני בהמתנה מתמשכת שמתאפיינת רק ב"הודו של אירופה", מתפללת שכל הסיוט הזה יעבור בשלום.

אמבולנס, הם מעבירים אותנו באמבולנס לבית חולים אחר.

אני מתיישבת באמבולנס כשיהלי בזרועותי ואני לא מוכנה לשחרר, אני לא מזיזה אותה מהמנח בו היא יושבת עלי כי אני לא סומכת פה על אף אחד אחרי שייבשו אותנו כל כך הרבה שעות.

המבט הזה שלה, חסר הישע, עם העיניים הגדולות והריסים הארוכים. היא מביטה אלי ואני רוצה לתת לה בטחון אבל כל מה שאני נאחזת בו הם פירורים של שפה מתוכניות ילדים.

אנגלית לא באה בחשבון אצל הספרדים והתהום הזאת של הקושי הזה, במיוחד במצב של חירום הוא לא פחות מבלתי נסבל.

את נכה, את פשוט הופכת להיות נכה.

אף אחת מאיתנו לא יכלה להתבטא שם באמבולנס, יהלי שבירברה ספרדית עם הצ'יקה אבל לא היה לה קול, אני שהיה לי קול אבל לא היתה לי ספרדית מספקת וליה שהיו לה שניהם מהגן אך נרדמה לה במיטה של האמבולנס.

שלוש בנות ישראליות, זרות, מרוטות, עייפות ומותשות.

סוף סוף הגענו לבית החולים הגדול, מלווים אותנו לקראת סדרת בדיקות וצילומים, אני יכולה רק לנחש פחות או יותר מה קורה שם.

באחת הבדיקות בחדר הרופא נשמעו דפיקות בדלת, נמרוד לפתע נכנס ואז הגיע הקול שבקע מגרונה "פאפה" היא אמרה בקול די צלול.

השמחה הגדולה שלי גברה על הקנאה שעברה במוחי ולא באמת התעסקתי בשאלה של למה דווקא כשראתה אותו בקע הקול הראשון מגרונה, אנחת רווחה אדירה ושימחה של ממש התרחשה שם בחדר.

רק בדיעבד הוא סיפר שאמא שלי שלא הפסיקה לבכות מול מסך המחשב, התקשרה לאמא שלו שהתקשרה לחברים ישראלים והם עשו 1+1 ונסעו לבית החולים. וכך כשהוא נחת, איתרו אותו והוא איתר אותנו.

יהלי היתה צריכה לעבור בדיקת ריאות בהרדמה מלאה מה שהצריך מאתנו להעביר את הלילה בבית החולים.

שלחתי את הבעל שהיתה לו ספרדית גרועה משלי ואת וליה שאמרה שחשבה שזה ימשך לנצח נצחים בחזרה למקום שכל כך ניסינו והתאמצנו לקרוא לו בית.

ואני נשארתי בבית החולים וחלקתי חדר עם אשה ספרדיה שהבן שלה נפל ממיטת קומותיים.

כן, כן. כמובן שעברה השאלה במוחי איזה אמא משתינו היא יותר מזניחה?

וכמה שיגידו לי שזו לא אשמתי ושחלקיק הפלסטיק שהיה מוטל שם ברצפה נמצא בכל בית וזה יכול לקרות לכל אחד, זו מחשבה שעלתה בי לא פעם.

היה לנו את כל הלילה לי ולספרדיה, דווקא שיחות על הא ודא כבר יכולתי לנהל (בניגוד לביורוקרטיה רפואית בה הלכתי לאיבוד), קישקשנו רוב הלילה, אני הרגשתי אותה והיא אותי והעברנו לילה דווקא די נחמד לאור הנסיבות העגומות עם הילדים ה"פצועים" שלנו בחדר.

אבל אז הגיע הבוקר ואמא שלה הגיעה ואחותה הגיעה והדודים והדודות שלה הגיעו לבקר ולעודד ואני, עם עצמי נותרתי.

אז ביקשתי את סליחתם וסגרתי בנימוס את הוילון המפריד ביננו בחדר והתייפחתי לי אל מול הקיר.

איך הלילה שהיינו חברות הפך לבוקר של חלום בלהות.

ומאז, בכל פעם ששואלים אותי למה חזרנו לארץ? אני מחייכת.

לפעמים מרגיש די נורא פה, אני מודה.

ממש ממש צפוף פה וזו מדינת מלחמה.

נלחמים על לסגור את החודש, נלחמים על מקום בכביש, נלחמים על מעמד חברתי, נלחמים על תשומת לב בעסקים, נלחמים על זוגיות, נלחמים על זמן ביממה, נלחמים על אדמה, נלחמים על החיים, אפילו על אהבה נלחמים פה.

זה נכון, אני ממש מסכימה שלא קל פה.

אפילו חרא פה, אבל לפחות, זה החרא שלי😊