אמא, ליה, רילוקיישן והייסורים

אז הסיפור של שתי הנשים האלה שבחיי התחיל לפני 16 שנה.

אני בהריון ראשון, נזעקת לבית חולים בשל הידרדרות במצבו של אבי.

לא, הוא לא חטף התקף לב, גם לא שבץ מוחי, אפילו גידולון לא היה לו...הוא פשוט עישן. שנים רבות. עד שלא יכל לנשום. בצקת בריאות, מוות כתוצאה מעישון, יו ניים איט...הוא נעלם לי במפתיע.

בעודי יוצרת חיים לראשונה בתוכי.

החיים והמוות השתרבבו להם בחלום בלהות, גני שעשועים על בתי קברות, בתי חולים ובתי יולדות.

בנוסף לקרקע שנשמטה, גם אימי קרסה לה.

נפלה למשכב של כמעט שנה בשל פריצת דיסק. אבל על איזו נפילה את מדברת אמא?? זו שקרתה 3 חודשים לפני שאבא הלך? אז איך זה שעכשיו את נשכבת לי גם?? הרגע איבדתי את אבא שלי, לפחות הורה אחד מתפקד אני רוצה, תני לי רגע קט להרגיש שוב ילדה...את הכאב שלה לא באמת יכולתי להכיל, כי עכשיו ליבי שלי כואב, דואב, על הילדות שאבדה לי בחת.

חצי שנה שאמא שכבה במצב מאוזן עד ליום הלידה של בכורתי. היום בו גם אימי נולדה לה מחדש.

התינוקת הזו הפיחה בה חיים.

אמא חזרה לביתה, החלה לצייר, התאהבה בפעילות מיים עם חברותיה והחזירה לעצמה את חדוות החיים. "ילדה סוכר" היא היתה שרה לה לליה הקטנה. בכל פעם שסבתא היתה מגיעה לבקר, ליה קורנת מאושר. כמה שהן מפרות ומחיות האחת את השניה.

את ההצעה לרילוקיישן לברצלונה כשליה בת ארבע ותינוקת חדשה נולדה במשפחה לקחנו בשתי ידיים. סבתא תבוא לבקר.

והיא לא סתם באה, אלא הגיעה מספר פעמים בשנה וזכתה לזמן איכות של טיולים. היא חרשה את אירופה אמא שלי, לצידינו, עם חוויות אינסוף וקשר עמוק עם בנותי.

כמובן שגם כשנולד הברצלונאי הקטן, סבתא היתה בלידה, תמכה והעניקה, הצחיקה ובכתה ובעיקר חוותה. סבתות ברילוקיישן עושות חיים משוגעים.

לאחר 5 שנים צהלה ושמחה אנחנו חוזרים לישראל, משפחה עם שלושה ילדים, מברברים ספרדית, אנגלית ועברית ומלאכת ההתאקלמות מתחילה.

4 שנים ישראליות ולפתע – ההצעה לרילוקיישן שני מתדפקת על דלתינו.

אמא חוגגת 80 שנה. ליה עולה לכתה ט'.

עכשיו?

הבטן מתהפכת, משהו לא מרגיש נכון.

יש פה שתי מתבגרות לנגד עיניי.

אמא שלי היא מהסוג הזה ש 80 זה ה 60 החדש, צעירה ומהממת אבל בכל זאת אלמנה ומתבגרת.

ליה מאושרת חברתית, בנתה את עצמה עם בסטי, חבר'ה, תיאטרון, ריקוד, לימודים ומה עכשיו??

ואנחנו...האמת שעברו עלינו 4 שנים די אינטנסיביות, במדינה די אינטנסיבית. אמריקה נשמע טוב, בטח יפתחו מלא הזדמנויות וזו הרפתקה ואנחנו הרי טורפים את החיים ואפ'חד לא יכול עלינו.

וליוש יודעת שפות וגדלה לרב תרבותיות ויש קהילה ענקית, אז אולי בכל זאת??

ובסרטון לרגל יום הולדת 80 של אמא אנחנו רואים שכמעט בכל התמונות הילדים נוכחים, שלמרות ש 5 שנים לא היינו. בילינו איתה ללא הרף. וכמה חוויות משותפות צברנו.

באחד הלילות שלפני המעבר אבא הגיעה אלי בחלום. מוחשי וקרוב ואמר לי בבירור שהילדה תהיה בסדר.

איזו ילדה חשבתי לעצמי? ליה? יהלי? ואולי הילדה היא בעצם אני. הילדה הנצחית שלו.

החלטנו שכן.

עוברים.

שנתיים של ייסורים היו לי על שתי המתבגרות האלה.

שנתיים של הלקאה עצמית.

שנתיים שהפכתי לנוירוטית שהולכת עם משקל כבד.

אמא אמנם הגיעה בשנה הראשונה, אך רק פעם אחת ומאז כבר לא באה. המרחק, הטיסה הארוכה, מזג האויר, זה כבר לא זה...

ליה העבירה ימים שלמים בבית הספר כשלא תמיד החליפה מילה עם מישהו.

וליבי, הלך ודאב.

כשזיכרון אחד חרוט לי מנערותי שלי ומכרסם בי ללא הרף.

ובזיכרון הזה אני יושבת במטבח עם אימי, צהרי היום, ארוחה חמה מוגשת לי , אנחנו מפטפטות כהרגלינו ואני אומרת לה : אמא, את יודעת, כלכך כיף לי. לא כיף בדיעבד, כיף לי עכשיו. הלוואי שהתקופה הזו לא תיגמר לעולם"

עם הזיכרון הזה הלכתי שנים ארוכות. חיכיתי לרגע שאוכל לשחזר את החוויה עם ליה שלי. שאשב ואקשיב לה בצהרי היום לסיפורי הנערות. שאחווה מחדש את הגיל הנפלא הזה.

ומה עשיתי שגזרתי על עצמי ועליה את הבדידות הזו? את המרחק. בגיל התוסס ביותר, שקבוצת השווים אמורה למלא את עולמה הרבה יותר ממה שכולנו ביחד כמשפחה יכולים למלא.

ומה יהא על אמא שלי, שאולי זה העשור האחרון לחייה. אבא שלי איננו וזה נצחי ואני מתגעגעת אליו. למה אני צריכה להתגעגע אליה בעודה בחיים?

וככה הגיע הגרייבס.

זה אוטואימוני אמרו לי, בעיות בבלוטת התריס. הגוף, תוקף את עצמו. וזה כרוני.

השנה השניה הבציעה, ליה מוצאת את דרכה. מייצרת חברים ברחבי העולם. אך הכמיהה לישראל בעינה עומדת.

אמא עוברת תקופה לא פשוטה...הגיל אח הגיל הזה...

ברקע החלה אי בהירות ואי וודאות עם עתידה של "טבע".

ההבנה שיתכן ובכל רגע נתון זה עשוי להסתיים נתנה לליה פירצה והיא נחושה לסיים עם ההרפתקה. עם שיקולים נוספים ורגעים חלשים וחזקים כאחד, אנחנו מחליטים להתקפל.

אך מסתבר שלחזור לארץ אחרי תקופה שכזו זה לא דבר כלכך פשוט ולהשתחרר מהתחייבויות יגבו מחיר גבוה מידי.

בשיחה אחת, מתחת לאף של נמרוד בן זוגי, ראיתי אותה, רציתי בשבילה והחלטתי איתה.

אני מאפשרת לה את אשר על ליבה ואני בעקבותיה הכי מהר שאני יכולה.

יציאת מצריים קראנו לזה, היא החלוצה, אני והקטנים בעקבותיה ונמרוד בהמשך.

הדאגות של איך תיראה השנה הזו הטריפו את דעתי, ואיך זה יהיה? וכמה קשה זה יהיה? משפחה מפוצלת. אבל משהו הרגיש נכון. הילדה בעננים. מחכה ומאושרת לשוב לחייה.

ואיך זה יהיה? ועם מי תגור? כל הדרכים הובילו לתשובה אחת.

מי אם לא סבתא.

מוציאים את הדיירים, מאפשרים לליה לחזור לסביבתה הטבעית, לחדר שלה, לחברים שלה, לבית הספר שלה וסבתא עוברת אליה.

כשפרקנו לליה את כל המזוודות בישראל, שנתיים שלמות חלפו כתמונות בעיני. נתמלאתי דמעות והתמונות שרצות. כל בגד, כל מותג, כל אירוע, כל נסיעה, מה לא עשיתי ומה לא קניתי כדי לפצות. מזוודות שלמות של ייסורי מצפון. את מה קניתי שם בעצם? כל זה היה בעצם נסיון נואש לקנות אותה.

והנה עוד רגע אנחנו נפרדות. אני כמו הצ'יקה ההיא מברצלונה שהשאירה את בנה בכפר.

אני, האמהית, העוטפת משאירה אותה פה ונוסעת.

ואיך יקראו לי בישוב? "נטשה"?

נוהגת את עצמי מתל מונד לתל אביב, דומעת ואז צעקה של כאב שחרוטה, צרחה של ממש יצאה מגרוני.

נוחתת באמריקה למציאות חדשה, לבית גדול וריק עוד יותר. לחדר שנשאר יתום. מה קורה איתך? אני אומרת לעצמי. את מתנהגת כאילו ליה איננה. והיא מאושרת , היא חיה, את לא אם שכולה. תתרוממי ומיד.

נוסעת לאשראם בצפון קרוליינה, פשוט ללמוד לשחרר ולנשום.

חוזרת לפידבקים מהארץ משמחים במיוחד, הילדה מאושרת ואמא, הו אמא כמטה קסם שוב חזרה לחיות.

בפעם השניה בחייה, ליה היא זו שמפיחה בה חיים.

נובמבר ואני עושה את דרכי לישראל, לבדי. לבקר את שתי המתבגרות של חיי ומרגישה שנתתי להן מתנה משמיים.

והזכרון שלי מנערותי, שכלכך רציתי לשחזר...אמא שלי זכתה בו פעמיים. ליה מספרת שהן יושבות בצהרים, לצד ארוחה חמה ומפטפטות, על החברות של זו ושל זו ומנהלות את השיחות שדמיינתי.

אני ניזונה מהאושר שלהן ומתנהלת בין שתי מדינות.

משקל טון ירד ממני, קלילה מאי פעם ונהנית מכל רגע של אויר לנשימה.

עם הבטחה לעצמי שבכל חודש וחצי אני פוגשת את המתבגרות שלי.

לא יודעת מתי נחזור, בינואר, במרץ או אולי בסוף השנה. מנהלת אמהות וקריירה בין יבשות, לא רואה גבולות.

וחושבת לעצמי על מה שעוללתי לעצמי עם ייסורים על מה שהיה, דאגה למה שיהיה ועכשיו סוף סוף חיה את הרגע הזה בשלמותו.