ארץ חדשה

באישון לילה הלומי שינה מתגנבים החוצה ממקום שהיה לנו בית שלוש שנים והנה הדמעות שלא ירדו בהילולת הפרידה הגיעו. חוצים את רחובות "ברגן קאונטי", את הבתים של אנשים רבים שנכנסו לי ללב והדמעות זולגות. מזל שזוגי שלי יושב ליד נהג האובר ושלושת התוצרים שלנו רדומים. הבכי הכי שקט שהיה לי... אבל רטוווב רטוווב. מוזר, אני חושבת לעצמי, עזבתי בי

ת מלא, כאילו עומד ומחכה כרגיל שאחזור, לא נארז, הכל עומד במקום ואני לא חוזרת... חיכיתי לרגע הזה, זה נכון...ובכל זאת מופתעת. אמריקה כמו אמריקה מתנהלת בסדר מופתי, הויזה נגמרת, השער נסגר. ואת אף אחד לא מעניין שהשארתי עוד בית מאחור, שהיו לי פה חיים, שהשארתי ז

יכרונות ואנשים אהובים. עשיתי הרבה טקסי פרידה לעצמי לאחרונה, מסיבת ריקודים עם חברות, אני והאופניים לבדינו הקפנו את מנהטן, הכרחתי את הילדים לעשות טיול ביום האחרון בשכונה ולהיפרד (לא לא מחברים, על זה כמובן שלא פסחנו מבעוד מועד) אלא מחיות הסביבה, העצים, הפרחים, האוירה. אפילו חרגתי ממנהגי הצמחוני ובשבוע האחרון ״דפקתי״ צ׳יז בורגר & פרנץ׳ פרייז...את כל הטקסים האפשריים עשיתי ובסוף...זאת היתה עזיבה שקטה, אחרת. בשקט בשקט בחושך מוחלט כשהבית מלא בתכולתו. התמונות מהעזיבה של הרילו' הקודם מציפות אותי. אחת התובנות מהתקופה האחרונה היא שהשוואות לא משרתות אותי, אירופה אחרת מאמריקה ולכל אחת היופי שלה, היה אחר ויפה בפני עצמו. כל חוויה שונה במהותה. אבל הפעם היא גדולה ממני, ההשוואה... אני לא משתלטת ותמונות העבר צפות ועולות. כמעט עשר שנים אחורה, אני עם תינוק בידיים ושתי פיצפונות מתרוצצות בבית ריק מריהוט בוכות את נשמתן כאילו סוף העולם הגיע...אנחנו ההורים המרגיעים, יודעים בוודאות שדרכינו לעבר מציאות חדשה ויפה לא פחות בארץ. מחוייכים וזורעים בהן זרעים של תקווה. הפעם הילדים רדומים, זו אני שבוכה. אני נזכרת במילים שזרקתי אז לאויר, האם גם הפעם אני מאמינה? שפנינו לעבר מציאות יפה לא פחות?? המחשבות מציפות אותי בעודי מהלכת סהרורית בטרמינל של ניוארק, בחלון כבר מציצה הזריחה. עולים למ

טוס, אהובי ליבי מסביבי, אקונומי פלוס וכל זה...אבל אני והמחשבות שלי רוצות להיות לבד. הפעם אשאיר לעצמי את מגוון הרגשות וסימני השאלה. אני רוצה לשדר בטחון אבל הם כבר לא קנטנים הילדים האלה, יש להם דעות מוצקות על החיים ואדמת הארץ המובטחת ומי בכלל יאמין לדברי אם ספקות בליבי. בוחרת לשתוק ולקוות שמחכה לי ספר טוב בתיק שיסיח את דעתי. ביום האתמול בלחץ של זמן ביקשתי מנמרוד שיזרוק לי אחד מבין ערימת הספרים שטרם קראתי לתיק הטיסה. שולפת אותו ונדהמת... ״ארץ חדשה״ קוראים לו ועל כריכתו תמונה של גלובוס. (נכתב על ידי אקהרט טולה, שספרו הקודם ״כוחו של הרגע הזה״ ליווה אותי רבות, אולי אפילו החזיק אותי) באותו רגע נרגעתי. אחת המתנות הגדולות מאמריקה החומרנית היתה המסע הרוחני שעברתי. באותו רגע קיבלתי את התשובה שלי לטרדות שהציפו. בוטחת ומאמינה שיהיה טוב איפה שלא נהיה. זהו, כבר שבע בבוקר וחושבת לעצמי שבעצם רק עכשיו התעוררתי. התעוררתי לתכלית חיי. בוקר טוב עולם. החזאית שוב אופטימית!!!