מרכזית אבל עדיין סנדוויץ

ככל שניסיתי להימנע מזה, זימנתי את זה.

אז בימי ברצלונה, בתקופה ההיא היו לי 2 בנות ובן בדרך.

להיוולד בת שניה אחרי אחות גדולה ובדרך הנסיך הקטן זו הזמנה מראש לילדות סנדוויץ' הכי דפוקה שיש.

אבל אצלי זה לא יקרה.

הריון שלם שאני מדמיינת איך מלבד להניק אותו, אבלה את מרבית הזמן בלחבק אותה.

אשב על רצפת חדר המשחקים ואשחק איתה עד כלות.

אני הולכת לשבור את כל הסטטיסטיקות ולצאת האמא הגאונה הזו שהשקיעה דווקא באמצעית כשהתינוק נולד.

מה הוא כבר צריך בשלושת החודשים הראשונים? היא צריכה אותי הרבה יותר.

ככל שההריון מתקדם, היא הופכת להיות יותר עצבנית. אני מוציאה אותה מהגן והתקפי הזעם מורגשים.

אני מכילה ומחבקת והיא בשלה, כועסת ובועטת.

אני מספרת לכולם שאני יולדת באפריל והיא ברקע מקשיבה.

באחד מימי אחה"צ אנחנו יושבות בחדר המשחקים ואני מזמינה את הבנות לעבור על הצעצועים, מחלקם כבר אפשר להיפרד ולתרום.

ליה בת 8 יהלי בת 4, אפשר לנקות את השורות ולפנות מקום לעתיד לבוא.

"יהלי מתוקה, את כבר בת ארבע, ילדה גדולה, אולי יש משחקים ובובות שאת כבר לא אוהבת ואפשר לתת לגן?"

אני מתקרבת למשחק הראשון שעולה בדעתי והיא קופצת עלי בצעקה: "לא אמא, אל תקחי לי אותו לאפריל", האסימונים יורדים ואיתם התובנה שהיא ישבה והקשיבה ודימיינה איך אמא נוסעת לאפריל. באפריל אמא תיעלם לה.

והצמרמורת שעברה בגופי והחיבוק שנתתי לה והנאום שפצחתי בו שאפריל הוא חודש בשנה והוא נקודה בזמן ולא ארץ אחרת, נתנו לי תקופת הריון של שקט אבל לא הכינו אותי להמשך שיבוא.

הילדה נרגעה וחזרה לשיגרה ואני עם האמהות המודעת, מחבקת מסבירה, שמה לב לניואנסים ומעניקה אהבה ללא הרף.

"אצלי זה לא יקרה" אני משננת בראשי.

הקטנצ'יק נולד, הבית חוגג, הרבה מאד מתח באויר סביב אירוע ברית שאף אחד לא הכין אותי לקראתו, בהמתנה בלתי רגילה למשפחה שתגיע למרות הענן הוולקני, למוהל שיגיע למרות הטאפסיה הלא כשרה והמתח עולה, אבל אותה אני לא שוכחת, היא לא תיפול בקלישאת ילדי הסנדוויץ'.

אני רואה אותה, הכי רואה אותה.

אירוע הברית עבר בשלום והבית שוב מתרוקן, מהאורחים, מהבעל שחזר לשיגרת טיסות ועסקים ואז זה הגיע : "וריסלה" (אבעבועות רוח בספרדית).

זה התחיל מנקודות אדומות בגוף וזה התפשט. כל יום שעבר וכל לילה זה התפשט יותר ויותר.

אני מבוהלת, זה מתרבה, נראה קצת מסוכן, בכל לילה אומרת תפילה, תהילים כבר הנחתי מתחת למיטתה.

ואז היא לקחה את המוצץ שלו והכניסה לפה והוא תינוק קטן ועולל ואני הורמונלית והצורך לגונן על כולם ביחד ועל כל אחד לחוד הולך ועולה.

המשימה הופכת להיות בלתי אפשרית כשבכל רגע כזה שבינה לבינו אני צריכה להתקלח ולעבור חיטוי ואז לגשת לילד הזה או הילדה הזו שזקוקים ל 100% אמא.

אני עוסקת בשטיפות ידיים, מקלחות וחיטוי הגוף על בסיס שעתי, בין הנקה להנקה רצה אליה.

אני שלך את שומעת, ככל שתזדקקי לי אני איתך, אדאג לך לנצח ילדה שלי, את שומעת? את יודעת?

ואז באחד הלילות היא התעוררה וניגשה אל החדר שלא הותרה לה כניסה, את לא מצורעת ילדתי המתוקה, הוא פשוט עוד קטנטן ואת עדיין מדביקה.

ואני מבקשת שהיא תחזור למיטה ואמא כבר מגיעה אבל היא מסרבת ורוצה את הקירבה, הנה אני כבר מסיימת, ובאה לתת לך אהבה.

היא רוצה אותי עכשיו והוא מתקשה להתנתק, יונק בשקיקה ויונק ויונק.

מבטיחה להגיע לחדר הכי מהר שאני יכולה והיא בפתח הדלת נעמדת כמהה אלי ובוכה.

אני מבטיחה שהנה הוא כבר מסיים, עוד טיפה סבלנות ואני מגיעה ובעודי מנסה לשחרר את פיו מהפיטמה, אני רואה אותה, מוטלת שם על הרצפה, במזדרון, במפתן הדלת, ליד המשקוף, נרדמה.

ילדה שלי, את לא סנדוויץ, אני מבטיחה. את לא נמעכת שם באמצע. לי זה לא יקרה והנה זה כבר קרה.

מאז ועד היום אני מחזרת אחרי אהבתה, אני זו בעצם שזקוקה לאישור שלה, על אמהות שווה בין שווים, על אהבה ללא תנאים.

אני רוצה ילדתי, כל כך רוצה ולא תמיד יצא.

אני עוד אחת מהאמהות האלו שלא יצליחו לנצח את הסטטיסטיקה או הגנטיקה.

והסיפור הזה של אמהות ובנות הוא כל כך קדום וחסר סיכוי.

הוא עובר פה מדור לדור מתקופת אבות אבותינו אז למה אני בכלל מתאמצת עם ההורות החדשה?

אני רואה אותה תמיד אבל היא לא מסתכלת. וכמה שאגיד לה שהיא מרכזית וילדת השוקולד שלי כי היא הסנדוויץ' הכי מתוק שיש, היא תמיד תהיה הילדה שנרדמה במזדרון שאמא השאירה בדרך לאפריל.