ניגוד הרמוני

פעם כבר די מזמן לפני יותר מארבעים שנה נולדתי ילדה לעולם של עירבוביה.

בין מזרח למערב בין רומניה לתימניה בין שחור ללבן הגעתי לכאן.

יש תמונה ישנה של שניהם מפעם, שני צבעים מנוגדים, שתי תרבויות שונות ומשונות ומה שתמיד הפתיע אותי בם, זה מה בדיוק חיבר אותם?

ואני לתוך הגילגול הזה באתי וגדלתי איתם, מנסה למקם את עצמי בעולם.

ותמיד ניגודים ותמיד חוסר שקט ורצון לייצב לי זהות מדוייקת.

לימודי כלכלה ולימודי בודהיזם, פעם קראו לזה הומאני או ריאלי היום זה כבר בנאלי.

מחוברת לקרקע אבל גם מרחפת, לעיתים ציפור עם משקולת לעיתים כבדה אך מתעופפת.

מחד מלכולית מאידך חיית מסיבות קלילה, מפוצלת ואולי בעצם שלמה?

בתוך החיים קרה לי מקרה די מוזר שאולי קורה לרבים אבל את חיי הוא עצר.

כשאני מבשלת הריון ועובר, אבא שלי האהוב במפתיע...נפטר.

וכל הזמן לא הפסקתי לתהות, איך זה בכלל יכול להיות?

על הדופק של אבא נאבקו טובי המומחים ולא ממש הצליחו להפיח בו חיים.

ומנגד הדופק שלה התחיל ברגע לפעום ללא התערבות וללא מאמץ זה פשוט קרה כפלא הבריאה.

החיים והמוות השתרבבו להם זה בזה, ביתי חולים וביתי יולדות, חלומות וסיוטים של גני ילדים על בתי קברות, ההורות שבדרך והילדות שנעלמה ואני בתוך מהומה שלמה.

ותהיתי אם הכל מכתוב שם למעלה או שיש לי קצת שליטה? וכמה אני בעניינים וכמה מרחיקה?

החיים מאז ועד היום הם מסע בזמן בין עבר לעתיד ובין כאן לשם.

אולי לא בין קודש לחול אבל בין ארץ הקודש לארצות בחו"ל.

נעה בין הצורך להתחבר לאדמה לשורשים, למשפחה לבין השקט שלי, המרחב והתעופה.

ושם בחוויית הזרות חוויתי שתי מדינות, והן שתיהן זו מזו שונות ומשונות.

אירופה כמו אירופה היא ממש מינימליסטית, הכל מוגש פטיט והיא לגמרי מלכותית.

מנגד אמריקה שהסמול זה הגדול החדש, הכל עצום ועוצמתי בקטע מוגזם ממש.

מאנרגיה רומנטית לאנרגיה מחוספסת ואני את מקומי על הגלובוס מבקשת.

בינתיים מתבוננת ממשיכה להשוות איך בארצינו הפיצפונת הזאת, צומחים סטארטאפיסטים וכובשי פסגות, בעלי חשיבה יצירתית ופורצת דרך, עושים עתיד ואפליקציות בעלות ערך ושם במעצמת העל המהוללת בעיקר אנשים רובוטים ממושמעים היא מייצרת שומרי סדר וחוק ומי שיתנגד מוזמן לירות או לשתוק.

ואני מתמלאת גאוות מדינה כי יש במה להתגאות למרות שהחיים פה הם דם יזע ולא מעט דמעות.

ותמיד תוהה מה עדיף? החוצפה והישירות או הנימוס והצביעות?

ואיך שבתוך מדינת מלחמה, הילדים חופשיים והולכים יחפים וכמה זה אבסורד וכמעט בלתי נתפס שבתוך כל השכול יש פה יופי של ילדות ממש.

אני שהתמזל מזלי לטעום את הטעם הזר, אני עוד מתלוננת? אני על גג העולם ואני מתקרבנת.

בשנים האחרונות ברחובות מנהטן מתהלכת, בין ישן לחדש כמה עושר ועוני אני מהרהרת.

ניסיון ליצור לי רצף של חיים בתוך שינויים בלתי פוסקים.

המראות ונחיתות ביעדים מגוונים ואיתם מצב הרוח, יורד אל הקרקע ועולה אל מעל לעננים.

ככל שהכל מבחוץ ניצנץ יותר ויותר, פנימה החשיך והלך והידרדר.

בין המותגים והדולרים, דווקא שם בתרבות הפלסטיק והשפע, עצרתי את המידרון וממש במזל יצאתי ללא פגע.

זה האשראם שם למדתי שלווה ואושר גם נשימה מודעת עכשיו אני יודעת.

והאור הזה שחיפשתי מבחוץ, השאיר אותי כמו קנה רצוץ וכשמצאתי אותו בעצמי פנימה, התחלתי לדהור ממש קדימה.

מהרעש החיצוני אל השקט הפנימי ואולי זה כל היופי ואולי זו אני.

חוזרת אל התמונה הישנה של הנערה השחורה עם הנער הלבן והיא בכלל מוקה והוא ג'ינג'י כתמתם.

והמח שלי שבנה לו סיפור של קונפליקט והצורך להכריע נמס ונשאר עם התובנה שהכל זה תוצר של סיפור אהבה.

אהבה היא התשובה, שיצרה זירעון כמוני וזה הכי שלם וזה לגמרי הרמוני.

זה לא מסע של שחור ולבן ולא ציר ישר כשאני על הרצף, זה עגול וזורם איתי בשצף קצף, זה יינג ויאנג ששזורים זה בזה וזה קשת של צבעים וזה טעם החיים.

אני לא זה או זה, אם כי גם וגם, אני "צוחה ובוחקת" כמו שאמא לי היתה אומרת.